במשך היסטוריית האופנה שלנו ישנן כמה שמלות ששינו את צורת הלבוש שלנו והשפיעו על דורות שלמים. השמלות שנהיו לסמל אייקוני שהשפיעו ועדיין משפיעות על דורות שלמים.
שמלת דלפון 1915
מתחילת המאה ה-20, הצטברות של ידע חדש בתחום המדע, התפתחות טכנולוגית והתפקחות תרבותית היו התחומים שהעסיקו את האנשים, קיבלו תאוצה לקראת שנות ה-20 והובילו לשינויים חברתיים. לא היה עשור מתאים מזה כדי ליצור "מראה חדש" ומודרני שיעמוד בקצב הזמן ואפילו יוביל את פני החיים החדשים והמודרניים.בשנת 1909 מעצב האופנה הספרדי מריאנו פורטוני (1871-1949) רשם פטנט על שיטה של עשיית קפלים (פליסה) במשי, ושיטה זו איפשרה לו ליצור שמלות ערב רומנטיות ומרשימות שבמהרה אומצו על ידי חברת העלית של אירופה באותם זמנים. שמלותיו בעלות הגזרות הנשפכות, קלות המשקל, שרחוקות מאד מהמחוכים שהיו נהוגים במאה ה-19, איפשרו חופש תנועה בהתאם לאוירת החופש שהתהוותה יחד התנועות הרדיקליות. יש טוענים ששמלת הדלפון המפורסמת של מריאנו פורטוני מושפעת משמלות השיפון הקלילות של נשות יוון העתיקה.
שמלת ה"פלאפר" 1926
"פלאפר" הוא כינוי לנשים הצעירות והנועזות של שנות ה-20. אשר התלבשו במיטב האופנה, רקדו במועדונים והיו משוחררות מינית.
בשנות ה-20, האופנה שינתה את כיוונה מהכבדות המשעממת של האופנה השמרנית שהיתה נהוגה לפני כן. המכפלת עלתה לברך ולאחר מכן מעליה, חושפת את רגלי הרקדניות השריריות מריקודים לצלילי מוזיקת הג'ז. השמלה התאפיינה בגזרה פשוטה, נוחה ומשוחררת, מותן נמוכה מאד וצללית ישרה. הסטייל החדש איפשר לבחורות יפות וצעירות לרקוד ובאמת להביע את עצמן, כשהשמלה חושפת את העור בדיוק במידה (ובדיוק במקומות הנכונים), בשביל למשוך את צומת ליבם של הבחורים הנכונים. היופי של השמלה לא מגיע רק מהבגד עצמו, אלא גם מהביטחון העצמי של האישה שלבשה אותה. אחרי הכל, זאת היתה תקופה של שחרור נשי. עם המוזיקה המשובחת הגיעו גם ריקודים חדשים כמו ה"צ'רלסטון" וה"לינדי הופ". השמלות והסטיילינג של שנות ה-20 הוסיפו לקסמה של האישה- השמלה המרהיבה, השיער המיטלטל, התכשיטים הנוצצים והגפיים השריריות הנעות לקצב המוזיקה.
Coco Chanel - 1920's
שמלת אלה 1931
הקטסטרופה של מלחמת העולם הראשונה הביאה להערכה מחודשת ורדיקלית של המינים, המעמדות והיצירה. היתה תחושה של חופש באוויר שאפשרה לשבירת השגרה והמוסכמות ולחיפוש אחר אופקים חדשים. כמו שהרקדנית איסדורה דונקאן שילבה את התשוקה של העולם הקלאסי הישן עם גישה טבעית וחושנית לגוף האדם, המעצבת הצרפתיה מאדלין ויונט (1876-1975) הסתכלה אחורנית לתקופת יוון העתיקה כמקור השראה לשמלותיו המשוחררות, הנעות בחופשיות סביב הגוף שמדגישות את קימוריו הטבעיים של גוף האישה.
הנשים היו חופשיות להציג מודל יותר משוחרר של עצמן. העיצוב נשען על מומחיות בהכנת הגזרות וידע בתכונות ומאפייני הבד. לויונט מיוחס המצאת הטכניקה של גזירת הבד באלכסון שמסמלת מאד את האופנה המודרנית. ויונט השכילה להבין שגזירת הבד באלכסון תאפשר לו גמישות ואלסטיות רבה יותר שמכך שיהיה יותר קל לדגם את הבד לשמלה.
Madeleine Vionnet- 1931
המראה החדש - כריסטיאן דיור 1947
לאחר מלחמת העולם השנייה, 'המראה החדש' היה כמשב רוח רענן של אופטימיות שהחייה את תעשיית האופנה של פריז, והתווה את האסטטיקה החדשה של העשור, עשור של התחדשות חברתית וכלכלית.
המראה החדש הוצג לראשונה ב- 1947 על ידי המעצב הצרפתי כריסטיאן דיור (1905-1957), והמשיך היישר לתוך שנות ה-50, כשהוא מגדיר עידן של התנגדות, חוזק ותקווה.
כתפיים רכות, מותן מודגש וצר וחצאית קפלים מנופחת, היו בדיוק מה שהאישה הצרפתייה רצתה ללבוש. הסטייל נוצר, ופריז חזרה לככב במפת האופנה העולמית.
עיצוביו של דיור התאפיינו בעיצובים עשירים יותר מאשר העיצובים החסכניים בבד שהופיעו עם תום מלחמה"ע השנייה, בהשפעת הקיצוב בבדים.
דיור נחשב בעולם האופנה לאמן ביצירת צורות וצלליות בבד ובעיצוב בגדים המחמיאים מאד לצורת הגוף.
דיור היה משוכנע שהציבור כבר יותר ממוכן לאמץ מחדש את סגנון החיים הטובים, הנהנתני שהיה בניגוד למנטליות שרווחה בתקופת המלחמה. מנגד, בגדיו זכו בתחילה לביקורת על כמויות הבד שהושקעו ביצירת כל בגד, זאת על רקע המחסור בבדים שאפיין את התקופה.
קו "המראה החדש" של דיור היה להצלחה מיידית, והוא זכה לשפע של הזמנות לבגדיו מידוענים דוגמת השחקנית ריטה הייוורת', ורקדנית הבלט מרגוט פונטיין. כמו כן הוזמן לערוך תצוגת אופנה פרטית לבית המלוכה הבריטי.
יש המייחסים לדיור את שיקומה של פריז כבירת עולם האופנה.
Christian Dior - 1947
שמלתה של מרילין מונרו מהסרט "חטא על סף-ביתך" 1955
הרגע הקולנועי שבו מרילין מונרו בשמלת קולר לבנה, נלחמת ברוח שיוצאת מפתח איוורורה של תחנת רכבת תחתית, מעיפה את שמלתה באוויר וחושפת את רגליה, היה זה שביסס את מעמדו של מעצב השמלה, וויליאם טראווילה (William Travilla) כאייקון. למרות ששמו לעולם יישאר מאחורי השם של הדמות שלבשה את השמלה, מרילין מונרו, כוחו של הרגע עוצר הנשימה שעזר ליצור, לעולם לא ידהה.
טראווילה היה אחד מיני כמה מעצבים שעבדו באולפני 'פוקס המאה ה-20' בלוס - אנג'לס באותן שנים. הסרט "חטא על סף ביתך" מ-1955 היה אחד משמונה סרטים שהמעצב והשחקנית עבדו בהם יחדיו.
The Seven Year Itch - 1955
חליפת שאנל
למרות שמדובר בחליפה ולא בשמלה, חליפת שאנל נכנסת לרשימה בגלל חדשנותה וההשפעה הגדולה שהיתה לה, לא רק על איך שנשים התלבשו אלא גם על איך שנתפסו בעולם העבודה.
קוקו שאנל (1883-1971) בלטה לראשונה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשעיצוביה הפשוטים ביחד עם הגזרות האלגנטיות והתפירה הקפדנית, איפשרו לנשים באותה תקופה להשיל מעצמן את התלבושות הכבדות והלא נוחות שהיו באופנה עד לאותם ימים, וסוף סוף להתלבש בשביל עצמן, להנאתן ולנוחויותן.
חליפת שאנל הקלאסית מאופיינת בחצאית באורך הברך וג'קט בעל כתפיים מרובעות שעודן בעזרת כפתורים בצבע זהב וסיומת מעוטרת בצבע מנוגד. ליצירת הג'קטים השתמשה שאנל בבד טוויד - אריג שעשוי מצמר כבשים, שהיה שייך למלתחה הגברית ונחשב לבד זול לבני מעמד הפועלים. כמו בשביל לפצות על כך, שילבה שאנל חומרים יוקרתיים כמו משי ופרווה.
חליפת שאנל צצה לראשונה בשנים הקשות השמרניות והנוקשות של שנות ה-30. במהלך העשורים שבאו אחר-כך הוכיחה חליפת שאנל את עוצמתה ואת עדכניותה בהלבשת נשים חזקות ועצמאיות.
Coco Chanel - late 1950s
השמלה השחורה הקטנה
השמלה השחורה הקטנה, הפכה לז'אנר בפני עצמו - שמלה לוק שך שיק ופשטות וורסטילית ששום מלתחה שמכבדת את עצמה לעולם לא תהיה בלעדיה. היוזמת שלה היא לא אחרת מקוקו שאנל, אך מאז ועד היום זכתה לאין סוף גרסאות ופרשנויות מכל המעצבים בעולם.
אולי הגרסה המוכרת ביותר לשמלה נלבשה על ידי אודרי הפבורן בסרטה "ארוחת בוקר בטיפני" (1961) ועוצבה על ידי מעצב העל הוברט דה ג'יבנשי.
ההבטחה מאחורי השמלה השחורה הקטנה היא הקלאסיות שלה, וביכולתה לעבור מעונה לעונה ועדיין להישאר רלוונטית, וביכולתה להתאים לאירועים שונים ולשעות שונות של היום. שמלה שאומרת את הכל בלי הצורך לצעוק.
Hubert de Givenchy - 1961
קולקציית שמלות נערות הירח - Andre Courreges 1964
אנדרי קורג'ס נולד בפריז ב- 1923. הוא נכנס לתודעה בשנות ה- 60 עם קולקציית נערות הירח שלו שהציג ב- 1964. חדשני בסטיילינג, הבגדים שלו היו חדים וזוויתיים ובעלי עיצוב מוקפד. האסטטיקה המסודרת הזו היתה לסימן ההיכר של עיצוביו של קורג'ס ומהר התפשטה ברחבי העולם.
עיצוביו כללו שמלות טרפז בעלות זויות בולטות, מעילים, מכנסי סקיני שנלבשו עם כובעים בעלי רצועות ומשקפי שמש גדולים בסגנון משקפי-מגן תעשייתיות. הצבעים השולטים היו ורוד, לבן, תכלת, טורקיז וכתום בגווני פסטל וירוק צהבהב לימוני.
העתיד נראה ורוד, בהיר ומהנה. המעצב הסתכל לכוכבים בשביל לקבל השראה לקולקציית שמלות הירח שהמציא, אשר גרמה ל"מפץ גדול" וסחפה את נשות לונדון וסביבותיה. הבגדים של המעצב הצרפתי היו לחגיגה נועזת של שינויים טכנולוגיים וסוציאליים, אשר אימצו לעיתים תכופות בדים סינטטיים ומודרנים כמו פלסטיק ופוליאוריטן.
ליצירתו של קורג'ס היה גם צד אפל, ניסיון לבטא חוסר וודאות מהעתיד לבוא. כשהוא מבקר את הרקע למלחמה הקרה, חברה העוסקת באובססיביות בצריכה ובטכנולוגיה. שמלותיו הגיאומטריות של קורג'ס הגדירו מחדש את הגזרה הנשית.
Andre Courreges - 1964
שמלת מונדריאן- 1965
שמלתו של איב סאן לורן (1936-2008) היא פרשנות נוספת של העולם המודרני, אבל הפעם האסטטיקה של האמנות שימשה כהשראה. שמלת מונדריאן כיכבה על שער הווג ב- 1965, והכריזה על הפשטה בעיצוב האופנה, ויצרה השוואה בין עבודתו של מעצב האופנה העילית (הקוטורייר) עם האמן ההולנדי והאייקוני - פיט מונדריאן (1872-1944), שיצירותיו המפורסמות עם ריבועי הצבע והרשתות היו לסמלים בינלאומיים, לכל מה שמודרני ואופנתי. התוצאה היתה הצהרה נועזת של סדר ופשטות אשר הביאה את המעצב סאן לורן לתחום העיצוב הפיסולי והאמנות הקונספטואלית. עכשיו אופנה יכולה להיות גם אמנות.
Yves saint Laurent - 1965
שמלת מיני - שנות ה- 60
צעירי לונדון של שנות ה-60, אשר חיו עדיין תחת הצל של סוף מלחמת העולם השנייה, ומשטר הצנע הקפדני שנלווה אחרי, היו יותר ממוכנים להתחדש במראה צעיר ורענן. צבעים בולטים וגזרות נועזות החלו להאיר את רחובות העיר האפורים. הדוגמה הטובה ביותר לכך הם בגדיה של המעצבת מארי קוואנט. (Mary Quant 1934-).
מארי קוואנט הושפעה מעבודתו של אנדריי קוראג'ס, כשהיא לוקחת את אורך החצאית המתקצרת וקיצרה אותה עוד יותר. זה יצר ריגוש חדש שאומץ בהתלהבות על ידי בנות צעירות שחיפשו אחרי משהו חדשני, שיגדיר את הנעורים מחדש. בשנת 1965 נמכרה שמלת המיני כבר בחנויות הבוטיק של מארי קוואנט.
הגזרה הנקייה של השמלה, בהשפעתן של בגדיה האחיות, צוותה לרוב לתספורת קצרצרה ונערית, וסימלה את המראה של הדור החדש.
למרות שבהתחלה נמכרה בחנויות בוטיק יוקרתיות, הפשטות של שמלת המיני עשתה זאת אידיאלי לא רק לייצור המוני, אך גם לתפירה ביתית.
הסטייל התפשט למרחקים, כשהוא נותן לנערות ונשים צעירות תדמית חדשה שעזרה להגדיר את לונדון כמקום ההתרחשות העדכני. אם יש סטייל שמגדיר את תחושות העצמאות, החופש והכיף שאפיינו את לונדון באותה תקופה, כנגד תחושת חוסר הוודאות שקדמה לה, לאחר מלחמת העולם הגרעינית, זה היה זה.
שמלת המיני היתה לבלתי ניתנת לעצירה, עד סוף העשור, גם המכפלות של שמלות המלכה נהיו קצרות יותר ויותר.
Twiggy in Mary Quant
שמלת הדיסקים - Paco Rabanne
הטירוף הטכנולוגי והתעשייתי שבא אחרי סוף מלחמת העולם השניה, חומרים חדשים כמו PVC ואלומיניום הביאו להתלהבות משפה וויזואלית חדשה, שגירתה את המעצבים לחשוב ולהמציא מחדש את המיומניות המסורתיות של מעצבי האופנה העילית.
המעצב הספרדי, פאקו ראבן (Paco Rabanne 1934-), אפילו הרחיק לכת וכינה את עצמו כמהנדס.
ראבן הביא יחדיו שילוב של חומרים חדשניים שלעולם לא חשבו לפני כן שישמשו לאופנה. טכניקת בניית השמלות הניסיונית שלו יצרה מראה עכשווי של שרשרות דיסקים שנצצו ובהקו סביב הגוף, ויצרו תצוגת אופנה מרהיבה שנראה יותר כמו לבוש חלליות מאשר אופנה גבוהה.
Poco Rabanne - 1966
שמלת ספארי 1968
שמלת הספארי של איב סאן לורן הושקה בקולקציית סהרה ב- 1968, והביאה טוויסט חדש למראה הקולונייאלי. כשהוא משתמש בצבעים נייטרליים המושפעים מחולצת החאקי המסורתית ומכנסי הדגמ"ח, סאן לורן יצר מראה שהשתמש בעדינות וכרומטיות כדי להביע הבטחה, חדשנות וסטייל. עם הכפתורים הפונקציונלים, הכיסים והחגורות, שמלת החולצה הזו היתה הצהרה פשוטה ואופנתית בכותנה. מאז ועד היום שמלת הספארי זכתה לאלפי גרסאות ופרשנויות.
Yves Saint Laurent - 1968
שמלת מעטפה - דיאו וון פורסטנברג - 1973
זה היה המראה של אמצע שנות ה- 70, שמלת ג'רזי סרוגה בחתיכה אחת, וחגורה. אך שמלת המעטפה היתה ועדיין לא רק בענייני נוחות, היא הצהרה על מטרה ופרקטיות, של הסרת הקליפות וחשיפת המהות, השאיפות והחלומות. למעצבת שלה, דיאן וון-פורסטנברג (1964-), היתה זו קפיצת המדרגה לקריירה המהוללת שלה.
הפשטות בפני עצמה- שמלת המעטפה קלה ללבישה ומחמיאה לגוף הנשי. השמלה יצאה בזמן שנשים הביעו ביטחון חדש במקומות העבודה, בחדר המיטות ובמסע שביניהם. נוח, מחמיא, אך עדיין נעים וסקסי, זו היתה השמלה האולטימטיבית לשימוש בכל שעות היום ולכל מטרה.
Diane Von Furstrnberg - 1973
שמלת קולר - 1973
שמלות צמודות עם מחשופים עמוקים שנקשרים מאחרוי הצוואר, ידועות בתור שמלות קולר. השמלות הסקסיות הן התגלמות של הזוהר של סוף שנות ה- 70. השמלה בעלת הצללית הישרה והגבעולית שמראה מחשוף וגב חשוף, ובכל זאת נשארת אלגנטית משום שהיא מכסה את הרגליים. המעצב האלסטון היה ידוע בשמלות הפשוטות אך מתוחכמת שלו, כמו שמלת הקולר הזו, שמחליקה על פני דמותה של אישה ומאפשרת לה לעבור בקלות על פני רחבת הריקודים של סטודיו 54.
Halston Halter Dress 1973
שמלת הפסים של מיסוני - 1974
הזוג מיסוני שעומד מאחורי בית האופנה האיטלקי, נודעים בעיקר בזכות הפיכת בדי סריגים צבעוניים עם זיגזגים ופסים לשמלות בעלות ניחוח אמנותי ועיצוב יוקרתי. הם הסנגורים של הלבוש הלא פורמלי. בגדיהם הצבעוניים בגזרות פשוטות שנוחות ללבישה. מיסוני מצליחים לשמור על הסגנון שלהם ועל שמם לאורך דורות, ולאורך כל השינויים שחלים בעולם האופנה.
הצורות האבסטרקטיות והעשירות לקוחות מתוך זרם האומנות המודרני.
Missoni 1974
